למה אי אפשר לוותר על הסיפור?

המציאות לא קיימת בלי שתהיה מסופרת. הטקסט מספר את המציאות.

מציאות צריכה להופיע בתבנית מסופרת. צריך להיות מספר מסוג מסוים צריך עלילה מסוימת והיא תביא את המציאות. מציאות תתקיים עם ליווי סיפורי. יש תהליך במציאות שהיא תיוצג על ידי סיפור. (הסופרים למשל חיים לנצח-כיוון שהסיפורים שלהם נשארים אודיסאוס למשל סיפור מרתק ולכן קיים 2500 שנה)

תבנית סיפורית: בחירה במספר, בחירה בפנייה בסוג מסוים של קהל, שימוש בז'אנרים.

מציאות תמיד תהיה באמצעות מילים. אם אין יכולת לספר סיפורים שלך אתה בכלל לא קיים.

(סיפורו של אריה דרעי היה שופט שדיבר עליו כאילו הוא איש כפר אדיר עם עוצמות איש שעוזב תמימות ואז פסק הדין שלו יהיה משכנע יותר כי הוא סיפר את המציאות כסיפור) .

הצדק לא קיים הצדק מסופר, התקשורת מסופרת.

הסיפורים הגדולים מעניקים משמעות לחיים, מאפשרים לנו לחיות את החיים האלה בצורה תקשורתית ומובנת. לכן לחיות את הסיפור זה לפרש לעצמך ולזולת את החיים עצמם. ולכן זהו ז'אנר מרכזי, טקסט כללי שחייבים להתמודד אתו אם מסתכלים על התרבות הפופולרית.

הסרט של וודי אלן: "מנהטן" סופר אינטלקטואל שכותב על נשים. נסתכל איך הוא מתאר את ניו יורק מכמה נקודות מבט שונות ובעצם מספר כמה סיפורים נרטבים על ניו יורק. יש נקודות מבט אפשריות בפתיח של הספר. משמעות הסרט יהיה היחס האירוני לנקודות המבט שיהיו בפתיח אל מול העלילה של הסרט בהמשך. יש אפשרות לספר את הסרט בכל מני צורות נראה איך הוא החליט לספר את הסיפורים באיזה צורה ואם בכלל נצליח להבין את נקודת המבט שאותה הוא בחר. המספר שואל את עצמו בתוך הסרט על מה יהיה הסרט שלו סרט בתוך סרט. המוזיקה קובעת את הטון של הסיפור. טון אירוני פרודי טראגי טון של אדם שרוצה לשחק עם הקהל בלי לספר לו את הסיפור שלו. המספר בעצם מראה לנו את המסגרת הכללית של הסיפור שאליו אנו נכנסים.

375px-Woody_Allen_-_Kup

עוד סרט: "מלינדה מלינדה" אנשים יושבים בחברותה ומספרים סיפורים אחד לשני. המיוחד בסרט הזה שהמספר מציע ז'אנרים (אוסף חוקים ומוסכמות שממסגרות את העלילה ויוצרות הסכם בלתי כתוב בין המוען לנמען לגבי אופיו של הסיפור) שלמים איך לספר את הסיפור. פעם הוא יציע מפגש בין אנשים כטרגדיה פעם הוא יציע בצורה אחרת לגמרי של קומדיה. גם פה כמו במנהטן הסרט יאפשר או יכחיש את הצורות השונות. החיים הם לא קומדיה או טרגדיה אלא הסיפור הקומדי או הטראגי שקיימים. החיים שלנו לא קיימים אלא מסופרים או קיימים על ידי תבניות שקראנו להם ז'אנר. (אפילו בריאת העולם מצוירת כסיפור) האישה שצלצלה בדלת תביא איתה את העניין המרתק שהופך את הסיפור למעניין.