הרוצחים – ארנסט המינגווי

מה מוזר בטקסט הזה? למה לא בורח המתאגרף השוודי כשמזהירים אותו ממה שעשוי לקרוא לו. לא מבינים את האדישות שלו ולמה בכלל רוצים לרצוח אותו. אם נחפש את מילוי הפערים נשאל עצמנו למה הוא מוכן למות ללא שום ניסיון להציל את חייו. שמזהירים אותו בדיינרס אומרים לו לברוח. אנחנו יודעים שהוא עשה משהו לא טוב, הוא מכר או בגד במישהו. אבל אנחנו לא יודעים את כל הפלאש בק שאנו זקוקים לו כדי להבין איך הוא הגיע למצב של מה שהוא עשה ולמה עכשיו הוא לא בורח ובעצם מנסה להוציא עצמו להורג בכך שהוא לא מנסה להימלט.

אז עד כאן נתנו דוגמאות שהסיפור הזה הוא סיפור מוזר והוא צריך למלא אחר הפערים שלו, יש מה לחפש ומה לנסות להבין. ככל שהסיפור חידתי וחריג יותר כך התפקיד של הקורא הופך להיות חיוני ועקרוני כי הוא מיילד את המשמעות של הסיפור. קורא כיצרן של הסיפור זה יהיה הנושא שלנו שמדברים על הרוצחים של המינגווי.

סיפור זה תובע מאתנו מילוי פערים ויש להבין דבר נוסף, אמנם לכאורה סיפור זה נראה מאוד פשוט יש בו התחלה אמצע וסוף, אבל עם כן העובדה שהוא לוקח מסגרת עם סיפור ריאליסטי

האירוניה העצומה היא שהאיש היחיד שיכול היה לשבור את האדישות ועשה משהו נכשל בצורה חמורה במשימתו וכתוצאה מהכישלון הוא עוזב את העיר. הרוצחים שגמרו את תפקידם והאיש הטוב היחיד בסיפור עזבו את העיר.

שיש סיפור כזה ריאליסטי מצד אחד וסיפור חידתי מצד שני נוצר דיסוננס מעניין כי הסיפור מאוד לקולי, אין פרשנויות אין מחשבות, הכול לפי התנהגות בלבד מי עשה מי ומה קרה בסוף. המספר של הסיפור נמצא ממש במצב של "אני מצלמה" שומעים דו שיח של אנשים ונותנים תמונות ברורות של כל המצבים. הכול נעשה כאילו בצורה אובייקטיבית קרה ומנוכרת. כאילו אין מספר אלא מתווך.

דווקא בסיפור הכי אובייקטיבי לא נבין מה קורה שם, יש שאילת שאלות, למה יש התמכרות למוות למה הבן אדם לא מנסה להציל את עצמו, איך קרה שפה יש סטייה מההתנהגות האנושית הרגילה. בסיפור פנטסטי השאלות טבעיות אבל כאן שהכול אמור להיות ברור יש הכי זעקה לפרשנות. המינגווי לא נותן לנו את התשובות. העסקיות הקרה והקפיטליסטית של המאפיה. יש מבנה של קפיטליזם רגיל אבל עם אלימות. אז אם הכול כל כך רגיל למה הוא מת ולמה בכלל הוא רצה למות? אנו נדרשים למילוי פערים, למה הוא בכלל נכנע לקפיטליזם למה הוא לא מנסה לברוח. מה גורם לבן אדם באווירה של קפיטליזם רצחני לרצות לא לחיות.

"בחוץ נעשה חושך" נכון שהשעה 6 בערב אבל זה גם סימבולי, יורד חושך על העולם . באים להוציא להורג שני אנשים לבושים בשחור. יש תמיד יחס ניגודי בין הלבוש האלגנטי להתנהגות הזולה.

המינגווי מציג שהמצב על הפנים בלי לומר מילה, אנחנו מבינים את זה על ידי מילוי פערים.

המינגווי נותן לקורא את האפשרות לשפוט ומציג את הדברים כפי שהם.

הסרט הרוצחים: סצנה בדיינר המלצר זוג המאפיונרים והאיש הטוב שינסה לעשות מעשה טוב ויכשל ויעזוב את העיר.

גרסה שניה של הרוצחים לא בדיינר אלא במשרד במוסד של עיוורים. האיש העיוור הזקן מההתחלה שאמר לרוצחים בוקר טוב מגלה על מה שקרה לפקידה במשרד מתקשר להזהיר את זה שעומדים לרצוח אותו אבל הוא לא נלחץ ואדיש לגבי המצב. הוא ממש עמד וחיכה שירו בו. המוסד לעיוורים מוסיף למילוי פערים.

384px-ErnestHemingway

השאלה המרכזית: מה הסיפור של הגבר/ האישה בתרבות?

מילוי פערים, הפירוש ללמה הסרטים מתחילים באותו מקום שהסיפור נגמר. למה הגרסאות הקולנועיות מתחילות איפה שהסיפור שלהם גם נגמר?

ולהשתמש באותם טקסטים כדי לזהות סיפור גברי כי בסופו של דבר הוא סיפור של גבר עם כוח שמפענח תעמולה. יש אקשן פעולה יוזמה ופענוח של העולם. זה מתחלק לשני צדדים, הכוח שמפענח את התעלומה והנבל, האיש הרע. אלו שני צדדים של הארכיטיפ והאבטיפוס של הגבר. ובסרטי פשע ניתן לראות את הסטראוטיפ הזה. הגבר שמחפש את החוק והגבר שעובר על החוק. יש מאצ'ואיסטיות בשני הצדדים. ניתן להבין ככה את האבטיפוס הגברי, לאחר מכן נסתכל על אודיסאה ונראה את האבטיפוס הקלאסי של הגבר ונראה את הדמיון בין הישן לחדש.

יש את שאלת הפערים, ויש את שאלת מדוע הסיפורים האלה של הגבריות מתקשרים גם בסיפורי מאפייה ורצח וסיפורי אודיסאה וסיפורים אחרים. אז מילוי פערים והסיפור הגברי:

מילוי פערים: השאלות שנשאלות בסרטים הן שאלות שהסיפור לא רוצה לענות עליהן. ייחודו של הסיפור של המינגווי הוא שהסיפור תוקע דילמה. איך מגיעים למצב שהנורמלי הוא לא נורמלי? איך השלטון של הטרור הופך לחיי היומיום של האנשים ולא מנסים להתקומם מול המציאות הזאת. ומי שמנסה להתקומם נכשל ועוזב את העיירה. הסיפור רדיקלי כי הוא לא נותן לקורא את מה שהוא רוצה. הקורא רוצה הבנה ופתרון. להבין איך בן אדם רוצה להוציא עצמו להורג, ולא מתנגד.

מה גרם לדמות הזאת ללכת נגד האינסטינקט הטבעי ? ולא לנסות להתקומם על העבודה שרוצים להרוג אותו.

המינגווי מביא את הסוף ולא את ההתחלה. התחושה היא שהסיפור שלו חסר בו משהו, החוסר מביא את הקורא לתחושה של חוסר מנוחה, את חוסר המנוחה הזה הקולנוע מנסה לפתור. יש פה יצירה שהולכת נגד הציפיות של הצופה.

אוונגרדי – הקורא האוונגרדי ילך לפני הציפיות וההרגלים ויהיה מוכן להתמודד עם טקסט קשה. הטקסט המענג בעצם. הטקסט הבלתי קריא בהתחלה.

התענוגות שהספרות יכולה להרשות לעצמה הקולנוע התקני לא יכול להרשות לעצמו. הקולנוע תעשייה להמון יותר מספרות והופך ליותר המוני. כגודל ההצלחה גודל ההשקעה ולא ניתן לסכן כספים גדולים צריך ליצור מתכונת של יצירה שיש לה סיכוי להצליח . הקולנוע חייב לספק לאנשים תחושה של הבנה רגיעה ושיתוף פעולה. למשל הסרט "להרוג אותם ברכות" אין פואנטה, יש שני סיפורים שלא מבינים מה הקשר ביניהם, והדמות המרכזית מופיעה רק אחרי איזה 25 דקות, והמעצבן אנשים הוא שהסרט מתנהל קולו שהפסקול ברקע הוא נאום של אובמה. ככל שהנאום מתקדם מעשי הרצח מתקדם והקפיטליזם עושה שמות באנשים. אנשים לא אוהבים שהעלילה מתפרקת מול העיניים, למה אין גיבור, יש העזה רבה בבניית התסריט ולהפוך אותו לביקורת אמריקאית על הקפיטליזם. באו לראות סרט מתח של בראד פיט ועם ציפיות ז'אנריות מאוד מובהקות ושהם נחשפים לסרט כזה הם מתעצבנים. לא מסוגלים לעכל נרטיב חדש. הבעיה של תסריט אמתי סיפור אמתי הוא שקשה להבין את החדשנות שלו, אם נדע לייצר סיפורים משל עצמנו נהיה המספרים והמציאות תהיה לנו בידיים. אם לא נדע לפענח סיפורים של אחרים נהיה אבודים.

דוגמא ראשונה: הסרט 1946 "הרוצחים" . השאלה שנשאלת בהתחלה (ונעשה השוואה בין שתי הגרסאות) מה היה בהתחלה? . הגרסה הראשונה היא פחות או יותר נאמנה לסיפור. היא משתמשת בטקסט הסיפור מילה במילה ופחות או יותר בתיאורים גם. יש אנשים מבוהלים דיינר, יש ניסיון לריאליזם והעתקה אחד לאחד של הסיפור. הסיפור לא נעצר ככה זה רק התחלת הסרט. הוא יפסיק להיות נאמן למקור אחרי 5,6, דקות. מה היה בעבר שהמתאגרף ירצה למות?

בשני הסרטים יש מילוי פערים שמרגיעים את הקורא, הם ירצו לספר את סיפור העבר כדי ליצור התאמה בין העבר להווה. ללא התאמה בין סיפור עבר להווה והרצון של המתאגרף להתאבד באופן פומבי יהיה לנו אי נחת. המינגווי משאיר אותנו עם האי נחת אבל הוליווד לא מסוגלת. והשאלה איך פותרים את זה.

הסצנה הראשונה בסרט הראשון תושווה לסצנה הראשונה בסרט השני שעשו ב1964, הסרט השני יותר נועז כי הוא משנה כבר את נקודת ההתחלה, הוא לא נאמן לשודדים לדיינר ולאופי הריאליסטי של אותה עיירה אמריקאית קטנה. הוא ממקם במשרד לתלמידים עיוורים , והגיבור אינו מתאגרף כמו בגרסה הראשונה אלא הגיבור שלו הוא מורה למכונאות, ובעברו היה נהג מרוצים. יש שינוי כאן, של המקצוע של המקום. השינוי הקטן יותר הוא הדמות, הדמות הגברית, זה יכול להיות נהג מרוצים או מתאגרף השינוי בין הגרסאות לא יהיה כזה גדול כאן במשמעות. יש ניסיון לבחון קשיחות גברים מצד אחד ופגיעות גברית מהצד השני. (באותה מידה שוטר קאוובוי או בלש קשוח).

לגבי המיקום הבית מחסה יש שינוי גדול, הנרטיב הוא עיוורון ויש הדגשה של אלימות, אלימות כללית למזכירה לזקן, יש תחושה של עיוורון, שמודגשת מאוד על הניגוד הגדול בין העיוורון האנושי וההתעללות לעיוורים היא הקשה ביותר, בדרך לביצוע משימה הם רומסים את החברה ואת ההכי חלשה. העיוורון מוצג על ידי עיצוב הדמויות של הפושעים, המשקפיים הקשוחות, אנשי פשע . הרעיון הזה שהעיוורון האנושי הזה שרצח זה חוזה, זה עבודה.

הניסיון לא לראות מול העיוורון הסובל מחשיכים לנו הצופים את העולם. אנחנו רואים את מה שהם לא רואים וזה סוג של עיוורון כמו מכה לפנים.

המכה השנייה תהיה איך הגענו, כל מה שיקרה בהמשך יהיה יותר טוב לצופה כי אז הוא יבין יותר את הזוועה, אחרי ההבנה של הזוועה נוכל להתגבר עליה.

סיפור טוב הוא סיפור שנראה שיש לו התחלה אמצע וסוף, שיש לו מבנה קבוע שהקורא מזהה אותו ונרגע. מוות אפילו יכול להיות מרגיע כי יש לו סוף. המוות ללא הסבר הוא לא מרגיע. לכן זה יהיה מוות אוונגרדי.

שני הסרטים נותנים הסבר, אבל בשניהם יהיה ניסיון להסביר את זה דרך מודל אחד מקובל בתרבות הפופולרית- גבר שהסתבך שהיה חזק וחלש הוא בורח הוא בוגד, ולכן עליו לשלם, ומי יגרום לו להסתבך? יהיה סטריאוטיפ הוליוודי האישה. האישה לוקחת את הגבר הטהור והמבין שהיה לו סיכוי להיות אדם נפלא, ומה שהיא עושה לו היא מפטה אותו ומביאה אותו לאבדון. השאלה אחר כך תוך כמה זמן הוא יהיה גמור. הוא כל כך גמור שהוא מוכן להתאבד ולא לעשות שום פעולה כדי למנוע את הבלתי נמנע.

הקולנוע יתחבר לסטריאוטיפ הידוע שהאישה היא אשת השטן. האישה הרסנית ויכולה להביא את הגבר לאובדנו. יש לה אינטלקט מבריק חכמה ופתיינות מינית. הגופניות מפתה את הגבר.

האישה דוחפת את הגבר למטה. הנרטיב יסביר איך הגבר כל כך נופל עד שאין לו כוח לפול, הוא יגיע לכפר נידח או בית מחסה לעיוורים, הוא כבר לא יהיה מאצ'ו, הוא יחפש מקלט. אבל אין מקלט אמתי, מי שהמאפייה הוציאה עליו חוזה זה רק שאלה מתי הוא ימות. זה לא סתם רצח זה הוצאה להורג, כשהקורבן עומד מרצון מול הרוצחים. יש טענה מוסברת של אידיאליזם גברי שגבר שפוגש בחורה שמורידה אותו עד למטה עד שהוא ממש קץ בחייו. יש ניסיון להסביר על ידי מוסכמות.

התרבות הפופולרית מלאה מוסכמות כאלה והקולנוע ישתמש במוסכמות האלו והצופה יקבל את הסטריאוטיפ כטבעי. הקוראים לא ירגישו את הסטריאוטיפ ירגישו שזה החיים. יפנימו את התרבות הפופולרית אבל ללא הביקורת. להמון אין סבלנות. בא ליהנות מסרט ושהכול יתקתק.

בכל הגרסאות הנרצח מקבל אזהרות לגבי הרצח אבל הוא לא מנסה אפילו לברוח או להסתתר כאילו הוא רוצה להתאבד. האישה תסגור את הנרטיב שתיתן את ההתחלה וזה ימלא את הפערים. למה הגיבור לא רוצה לחיות.

יש גישה אנטי מוסרית שהקורא לא אוהב הסרט צריך להסביר אם לא זה יעצבן את הצופה. הכיוון של החקירה המשטרתית הגיע לא מהמשטרה אלא מהממשלה יש מערכת קפיטליסטית שתוודא איך לא להפסיד הפסד כלכלי. לא מעניין סיבת הרצח. כל זאת בצורה מאוד ביקורתית. אין הסבר כמו שציפינו. הכול ציני. אידיאליזם וציניות.

צפייה בסצנה שמגיעים לרצוח כאן כבר אין העתקה מדויקת של הסיפור. יש לקורבן מבט שיודע שהוא עומד בפני מוות וודאי. אין לו עמידה גברית ומתגוננת הוא שוכב אפילו טיפה כמו אישה. פגוע וחשוף. תחושה של חדירות.

בשאלה המשטרתית שואלים כמה פעמים מיהו לן? כי יש רצון להבין מה קרה ומי זה. מה גרם לחברת הביטוח להפסיד כסף זה מה שמעניין אותם, הם מנסים להחזיר לעצמם את הכסף. יש ביקורת אנטי קפיטליסטית. בחקירה יש את סוכן הביטוי והאיש שהיה עד לשוד שיוכל אולי להסביר למה האיש מת. יש להבין את הגבר את האישה את הקשר ביניהם ואז את השוד ואת הרצח.

עכשיו הסרט השני של הרוצחים אותה סצנה בדיוק, באים לרצוח את הגיבור. שוב הגיבור לא בורח. שניה לפני הירייה הרוצח סידר את השיער, זה בימוי רגיש, דבר קטן ומאוד משמעותי, יש כאן ציניות. אדם מאבד את חייו ואותו מעניין הדימוי מול המצלמה. הערה מחוץ לסרט. מסורק יפה יהיה מקצוען אמתי. הפושעים שמים לב שהם קיבלו המון כסף בשביל רצח פשוט. הם חושבים לפני הפרישה לבקש או להשיג עוד הרבה כסף. אז יש מניע שלהם שזה לכסף, בניגוד לסוכן הביטוח שרוצה כסף. אין בכלל חקירה כאן, אין רשויות, החוקרים הם הרוצחים עצמם. מנסים לעשות עוד קופה. לא מסתפקים ב20 אלף דולר.

המפגש של האישה עם המתאגרף בזירה עם הגוף החשוף, ברגע תבוסתו תהפנט אותו והוא יהיה שלה ברשת.

והמפגש השני עם האישה במרוץ המכוניות שזה מקביל לסרט השני.

בשני הסרטים עזבנו את המסגרת והחקירה פוגשת כל פעם מישהו אחר שמספר מה הוא יודע.

חוזרים לעבר וכל אחד מהדוברים שמראיינים אותו החוקרים או הרוצחים תלוי באיזה סרט ייתן קירוב יותר לפענוח הסיפור. ולבסוף יהיה נרטיב הסיפור שאליו חותר הצופה.

בסרט הישן הגבר הגברי מפסיד וחשוף שוב, מול אותם אנשים זועקים בוז. האישה הזאת היא החברה הישנה שלו והיא זאת שדואגת לו ורואה אותו מתאבד בזירה. ההתאבדות הראשונית הזאת מתרימה את ההתאבדות בסוף.

בסרט החדש יותר זה מרוץ מכוניות וגם כאן יש אישה שעולה ממש לעמדת תצפית שתגרום לגבר להגיע למצב שהוא יהיה זכר שצריך לשבור שיאים מתפתה לה. הגבר נפל למלכודת שלה הוא מתחיל להראות לה מה הוא יודע לעשות ומה יש לו. וכשהוא לא יצליח היא "תהרוג" אותו. יש ממש הקבלה מבחינת המבנה.

לגבי הסרטים על פי המינגווי הרוצחים א' ו- ב': מתעניינים בשרשרת הכסף ומה קורה לכסף במדינה שכסף הוא הקריטריון היחיד שלה. יש כאן ביקורת של קפיטליזם שזה היחיד שמעניין במדינה זו ולא למה הייתה ההתאבדות ולמה רצה להתאבד וכדי להבין ז'אנר של מאפייה צריך להבין את הגישה הקפיטליסטית. יש יותר אלימות. האלימות הישירה והקיצונית היא מכשיר גלוי להשגת יעדים. מצד שני יש את האלימות הסמויה והאישית יותר והיא האלימות עצמה.

נציג החוק הוא נציג של חברת הביטוח, כלומר רוצים להביא את הכסף לחברת הביטוח.

הגרסה הראשונה: החברה החזירה לעצמה את הכספים. החברה גילתה את המזימה תפסה את האנשים הרעים והחברה והקפיטליזם מנצח. אף אחד לא מתעניין עכשיו מה קרה למתאגרף השוודי.

הגרסה השנייה: אחד נהרג כבר על ידי הרשע והשני רוצה לחסל את החשבון אז הוא בא להרוג את הרעים גם כאן הבחורה נשבעת שהיא חפה מפשע, הוא מסתכל על הכסף ויורים בו הוא נופל מתחת לרגליה של הבחורה. עבור חופן דולרים הכסף הוא בעצם הגיבור האמתי הוא מסיים את הסרט, איפה נהג המרוצים מי זוכר אותו בכלל. כאן הרוצחים מנהלים חקירה וכאן הם נכנסים לאותו מרחץ דמים של הכסף. אותו נרטיב בשלוש גרסאות.